יום חמישי, 11 בפברואר 2016

היום שאחרי - או - מהו אומץ אמיתי (בשבילי...)

לפני שבועיים, כשהעליתי לפה את הרשומה הראשונה, קיבלתי המון תגובות -
בפייסבוק, בבלוג עצמו ובהודעות לנייד.
תגובות תומכות, מרגשות, וגם הרבה שיתופים, בעיקר בפרטי.
הלב שלי התמלא עד גדותיו בהוקרת תודה. לקח לי יותר משבוע לחזור לעצמי.
ועל זה, בערך, אני רוצה לכתוב הפעם.
בחלק ניכר מהתגובות שקיבלתי כתבו לי שאני אמיצה.
לקחתי לעצמי קצת זמן לחשוב על זה. המילה "אומץ" לא תאמה את התחושה הפנימית שלי, ורציתי לבדוק את הסתירה הזאת, ומה כן מצריך אומץ בחיים שלי.
אני יכולה להבין למה חשיפה כזאת נחשבת לצעד אמיץ.
נכון גם שהיו לי חששות - איך יסתכלו עלי אחר כך, אילו תחושות יתעוררו, גם אצל קרובים וגם אצל רחוקים.
ואכן, יכול להיות שהבלוג שלי עורר גם מחשבות שליליות אצל חלק מהקוראים.
אני בהחלט מודה לאותם קוראים שלא שיתפו אותי בתחושות האלה.
ועדיין, בשבילי זה לא היה מעשה אמיץ, כי ידעתי למה אני רוצה לכתוב, והכנתי את עצמי לחשיפה הזאת.

ואז הגיע היום שאחרי.
אתם בטח יודעים מה קורה יום אחרי התרגשות מאד גדולה -
נפילת מתח, ותחושה של ריק.
הדבר עצמו נעשה, הייתה סערת רגשות,
ופתאום השקט שאחרי הסערה...
זה בשבילי החלק הקשה.

הפסיכולוגים אומרים שנפגעי תקיפה מינית סובלים מקטיעות ברצף החיים.
בשבילי זה נכון.
אירועים, שבשביל אחרים יכולים להיחשב מינוריים יחסית, "זורקים" אותי אל מחוץ לרצף החיים שלי.
לפעמים לזמן קצר, ולפעמים ארוך יותר.
במהלך השבוע הזה שמתי לב שחזרתי פתאום לדפוסים לא בריאים שלי - אכלתי יותר, בזבזתי זמן, ישבתי מול המסך, הלכתי לישון מאוחר מדי.
וכאן נדרש לי אומץ, כמו דון קישוט, לשלוף את עצמי מהביצה בשערות ראשי -
לא להתעלם מהסימנים, לא להתכחש למשמעות הדפוסים, לא להישאר במצב אוטומטי.
לראות, להרגיש, לבחור להיכנס לתוך הריק, לבדוק מה יש שם באמת.
בדרך כלל נמצאת שם אני הילדה, כואבת או עצובה, זיכרון שמבקש ריפוי.
ההסכמה לשחרר את השליטה ולגעת, מאפשרת לי למלא את החלל הכואב באהבה.

ישבתי היום לכתוב, לא כי התחשק לי, אלא כי התחייבתי כלפי עצמי לעשות את זה, להתגבר על קטיעות הרצף בחיים שלי ולהתמיד, גם אם זה קשה.
זה מחייב אותי להתמודד עם כל הדברים שלא בא לי להרגיש אותם, אבל שבכל פעם שאני מסכימה כן להרגיש אותם, אני מרוויחה הרבה יותר מהמאמץ שהשקעתי.
אני מרוויחה בחזרה את עצמי, שמחה יותר, חיה יותר.
אז הנה אני, חזרתי.

תודה, תודה, תודה.

תמשיכו להגיב ולכתוב לי, ואשמח גם אם תשתפו את הבלוג.

11 תגובות:

  1. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  2. ואני כל חיי חשבתי שרק לי נקטע הרצף ואני נזרקת החוצה מהחיים ולוקח לי זמן לזחול החוצה מהמערה שלי. החזרה הלכה והתקצרה עם השנים אבל עדיין יש ניתוקים המשבשים לי את השגרה. וואו תודה שהארת לי . זה משנה עבורי תודעה.

    השבמחק
    תשובות
    1. את מקסימה. איזה כיף שאת יכולה לראות משהו לעצמך במה שאני כותבת. נשיקות.

      מחק
  3. גם לדעת איפה נקודות החולשה שלך ולגרור עצמך משם זה אומץ. אומץ לפקוח את העיניים. להרחיב את הלב , לאמץ את הילדה ההיא אל תוכך ולנסות רק לנסות, לרפא כל פעם פצע אחד קטן...
    אוהבת אותך תמיד, על מה שאת ועל מי שאת.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה אהובה שלי. איזה מזל שיש לי אותך בחיים שלי.

      מחק
  4. גל יקרה ואהובה,
    מאד התחברתי ל "...בכל פעם שאני מסכימה כן להרגיש אותם, אני מרוויחה הרבה יותר מהמאמץ שהשקעתי.
    אני מרוויחה בחזרה את עצמי, שמחה יותר, חיה יותר...."
    בעיני זו משמעותו של ה'אומץ' .
    להסכים להרגיש
    להסכים להרוויח מזה.

    השבמחק
    תשובות
    1. יקרה, רק עכשיו ראיתי את התגובה שלך. מרגש, תודה...

      מחק
  5. תודה על הבלוג הכתיבה שלך מרגשת אהבתי במיוחד:
    בדרך כלל נמצאת שם אני הילדה, כואבת או עצובה, זיכרון שמבקש ריפוי.
    ההסכמה לשחרר את השליטה ולגעת, מאפשרת לי למלא את החלל הכואב באהבה.

    השבמחק