יום שני, 11 באפריל 2016

זה לא היה הסוף, אבל אז מצאתי כוח...

בגיל 10 קרתה לי פגיעה מכוננת, אבל לא אחרונה.
הרבה נפגעות נחשפות לפגיעות חוזרות ונשנות, וחלק מזה קשור לעצם הפגיעות.
התוקף יודע לזהות כשמישהי פגיעה.
אבל לפעמים זה אפילו יותר פשוט מזה. לפעמים הם מכירים אחד את השני, כמו במקרה שלי.
רק עכשיו, כשאני כותבת את הדברים, אני קולטת שהם די בוודאות דיברו ביניהם.
עד עכשיו חשבתי שפשוט מזל רע הוביל לכך שנפגעתי כמה פעמים, אבל בעצם הכי הגיוני בעולם לשער,
שהראשון סיפר לשני ש'הלך לו' איתי, והשני החליט לנסות גם...
אני מתחלחלת רק מהמחשבה על איך השיחה הזו עשויה הייתה להתנהל.
אולי הוא אפילו סיפר לו שאני 'נותנת', כמו ששמעתי כל כך הרבה נערים מתבטאים.

וכך התחילה סדרה של מפגשים במקום עלוב נוסף, ואז הוא כבר דרש ממני דברים נוספים, שהגבירו עוד יותר את תחושת הגועל העצמית שלי.
הוא היה מאלה שמורידים ומעלים לך את הראש, כדי שהדברים יקרו בקצב שמתאים לו, ולא משנה איך את מרגישה.
יש איברים בגוף שלי, שעד היום מגיבים למה שקרה, והם או כואבים או מוגבלים בפעילות המוטורית שלהם.
עד היום יש לי דלקת קבועה במפרקי הירכיים, ורק לאחרונה מצאתי דרך להתחיל לשחרר את הלסת.

אחרי כמה מפגשים כאלה, כשכבר לא יכולתי לסבול את זה יותר, התחלתי להסתגר בבית.
הייתי מגיעה מבית הספר וסוגרת את עצמי בחדר, מפחדת מהרגע שהוא יבוא לחפש אותי.
והוא בא.
אמא שלי הייתה קוראת לי, ואני אמרתי שאני לא יוצאת.
בקול חביב היא הייתה שואלת אותי למה אני לא רוצה לראות אותו. הוא כזה נחמד, והוא כל הזמן מחפש אותך...
כל מה שהצלחתי לעשות היה לטרוק את דלת החדר שלי בפנים שלה.

הפיתרון היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה לעזוב את הבית. הרגשתי שאם אשאר שם אני אמות.
ביקשתי מאמא שלי להתחיל את כיתה ז' בקיבוץ או פנימיה.
היא בדקה בבויאר, ולא היה מקום, אז היא ביקשה ממני לחכות שנה נוספת.
שנה שלמה של התחבאות. שנה של סיוט שבה גם קיבלתי את המחזור, וכל היחס שלי לנשיות כבר היה שלילי כל כך, שזה היה דבר נוראי. לא הייתה שום שמחה בכך שעמדתי להפוך לאישה.
הלימודים שלי הידרדרו, האישיות שלי גם, והדפתי ריח רע. היו לי מעט מאד בגדים, ולא רציתי להתקלח.
זה שיקף את התחושה הפנימית שלי.
הילד שישב לידי אמר לי שאני מסריחה. זה היה שוק. זה היה משפיל, על אף שהוא בסך הכל היה כנה איתי. הוא לא היה מרושע...
ובכל זאת, בבית הספר היו כמה נקודות אור, כי התחלתי לנגן בקלרינט ושרתי, וגם כשלא למדתי הייתי תלמידה די טובה.
עדיין רוב הזמן הייתי מפוחדת, ומאד מאד בודדה.
עם החברה האחת שהייתה לי התחלנו לגנוב סיגריות מאמא שלה. בנוכחותה עשיתי לעצמי עגיל שלישי באוזן. לבד ובלי הרדמה.

לקראת סוף השנה אמא אמרה לי שעדיין אין מקום בבויאר, אבל הפעם החלטתי לא לוותר.
מדי פעם נפגשתי עם עובדת סוציאלית בחדרה. אשה נחמדה.
ביקשתי את עזרתה, והיא נתנה לי את הטפסים המתאימים כדי לפנות לעליית הנוער. נשאר רק להחתים את אמא שלי.
אמא הייתה מלאה בפחד מהעזיבה שלי. כמובן שהיא לא הייתה שותפה לסיבה המרכזית שבגללה רציתי לעזוב. מספיק היה לי להגיד לה שזה בגלל המצב בבית. זה ממילא גם מה שאמרתי לעובדת הסוציאלית...
לזכותה של אמא יאמר, שעל אף הפחדים שלה וחוסר הבנת הנסיבות, היא ראתה שאני נחושה, אפשרה לי את המעבר וסייעה לי בנסיעה לראיון לקיבוץ ורכישת הציוד שהייתי זקוקה לו.
אי אפשר באמת לדעת מה היה קורה אם הייתי נשארת בבית, אבל על אף שהדרך המשיכה להיות פתלתלה, עד היום אני מרגישה שחיי ניצלו עם המעבר הזה.


14 תגובות:

  1. גלגולי, אמיצה שכמוך. המילים עצוב וחבל מהדהדות לי בראש. אבל מצד שני הרי כל החוויות שאנו עוברים באות ללמד ולהעצים, ואת, כמו שאני מכירה אותך, כל כך חכמה ותבונית,את שממציאה את עצמך כל יום מחדש, פשוט יכולה לטפוח לעצמך על השכם ולאמר: אני משהו אני!
    אוהבת אותך! תמשיכי לכתוב. נראה לי שזה השחרור הסופי והכל כך מיוחל שלך.

    השבמחק
    תשובות
    1. אהובה, תודה שאת כותבת לי, זה מרגיש כמו חיבוק.
      נכון, זה עצוב, אבל עצב שמתועל לתנועה מביא למקום של טיהור, וכפי שאת כותבת - למידה והעצמה.
      טיפוס לשלב הבא דורש אימון ברמה חדשה, והאימון שלי כרגע הוא חשיפה רגשית, שלי בפני עצמי ואז בפני הסביבה שלי.
      קורים ניסים גדולים בחיים שלי. באמת.
      נשיקות.

      מחק
  2. גל יקרה, מאזינה שקטה אני, ככה מרחוק. המילים שלך מושכות. עצובות. חומלות. ופותחות פתח אל חלונות אישיים ומאפשרות התבוננות פנימה. תודה רבה ותבורכי על דרכך, אביגיל

    השבמחק
    תשובות
    1. אביגיל יקרה, תודה על המילים החמות שלך. כתיבה היא מלאכה מאד בודדה, וממש טוב לשמוע הדהוד מחבק כל כך.

      מחק
  3. גל אהובה. מחבקת אותך יחד עם המזוקן ומקשיבה לנשימתך החדשה. כמה טוב,שאת שואפת ונושפת מחדש,מאפשרת מקום לחיים של זיכוך,עדנה.את מאפשרת תנועה חדשה.אנחנו עוטפים אותך,מלטפים ברכות,מקשיבים להמיית קולך.את אמיצה.את מסתכלת בכאב ונוגעת בו.לצידך.לילך רפאלוביץ'

    השבמחק
    תשובות
    1. לילך אהובה. הרבה תודה על התגובה העוטפת והחמה שלך. אני חושבת עליכם כל הזמן וכיף לדעת שגם אתם חושבים עלי. נשיקות.

      מחק
  4. אהובה,
    מחבקת חזק. מעודדת המון להוציא את הכל, להקיא על המסך, כי הכתב יכול לסבול הכל. הנפש בשלב מסוים כבר לא יכולה להכיל את הכל. תזכרי שתמיד, אוהביך ולמזלך יש לך הרבה יספגו ממך הכל, יכילו, יחבקו וינגבו את הדמעות. כי אם כבר התחלת אז תמשיכי עד שהכל יהיה נקי.
    אוהבת אותך. המון.

    השבמחק
  5. אהובה,
    מחבקת חזק. מעודדת המון להוציא את הכל, להקיא על המסך, כי הכתב יכול לסבול הכל. הנפש בשלב מסוים כבר לא יכולה להכיל את הכל. תזכרי שתמיד, אוהביך ולמזלך יש לך הרבה יספגו ממך הכל, יכילו, יחבקו וינגבו את הדמעות. כי אם כבר התחלת אז תמשיכי עד שהכל יהיה נקי.
    אוהבת אותך. המון.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה יקירתי. אני לא מהמקיאים אמנם, דווקא חושבת הרבה על כל מילה, אבל מבינה את המסר הכללי והמפרגן מאד שלך. אוהבת אותך מאד. נשיקות.

      מחק
  6. גל יקרה,
    כמה אמיצה ומטלטלת הכתיבה שלך. שולחת לך המון חיבוקים להמשך התהליך שלך, ומקווה שבסופו תרגישי את השחרור המיוחל.

    השבמחק
    תשובות
    1. חתולי אהובה, ממש תודה שקראת והגבת. השחרור מגיעה בשלבים, בכל פעם קצת, ואני מרגישה אותו בצורה משמעותית בכל פעם שאני אוזרת אומץ לגעת בכאב אמיתי, להרגיש אותו ולחבק אותו בחמלה. אחרי תהליך כזה תמיד מגיעים דברים טובים.
      יש הרבה חסד בעולם שלנו...

      מחק
  7. מחבקת מרחוק אבל עם כל הלב,
    שוקולדי

    השבמחק
    תשובות
    1. גילוש אהובה. המון תודה שקראת וכתבת. אוהבת אותך פיזית מרחוק וקרוב בלב.

      מחק
  8. קראתי ושמחה שהגעת בכתיבתך עד ליציאה מהבית אל המקום בו התחילו יתר שנות ילדותך ונעוריך. מקוה שתמשיכי לכתוב ותמצאי את החיבורים בין תקופות וחוויות חייך השונות.

    השבמחק