איבדתי את הקול שלי.
כבר הרבה זמן לא קרה שהגעתי למצב שבמשך כמה ימים ממש לא יכולתי לדבר, ובוודאי שלא לשיר.
אבל מצד שני, אף פעם לפני כן לא עמדתי בסוף חופשת מחלה מול שלושים ומשהו ילדים שלכל אחד מהם יש מה להגיד...באותו הזמן.
לאבד את הקול זה תהליך מאד מעניין. אני שמה בצד רגע את התסכול, החרדה וכאבי הגרון.
כל התקשורת עם הסביבה ועם עצמי שונה. זה מאד מלמד.
הרבה אנשים מרגישים נבוכים כשמישהו שותק מולם. כל מי שתקשרתי אתו בימים האלה ענה לי בדיבור שקט, אפילו בלחש.
באמת גיליתי המון על עצמי ועל איך אני יכולה להיות שונה כשאני עם אחרים.
אבל החלק הכי מעניין הוא התהליך שקורה ביני לבין עצמי.
התחלתי עם הרבה שאלות כמו - למה לא שמרתי על עצמי? למה הגעתי למצב של קצה? מה מסמל בשבילי אובדן הקול?
חפרתי בעצמי והגיעה תובנה פשוטה ועדינה ומאד מתבקשת -
את הקול שלי איבדתי כבר לפני הרבה זמן, ביחד עם הרבה דברים אחרים שאבדו לי כשנפגעתי.
מתישהו הפסקתי לראות את זה, כי התרגלתי לחיות כך.
כשכאב מפסיק להיות אקוטי, והופך להיות כרוני, אנחנו מסתגלים, והרבה פעמים כבר לא מנסים לשנות, לרפא, להחלים.
אנחנו מפסיקים להאמין שזה אפשרי ומשוכנעים שזו המציאות, ואיתה נצטרך לחיות מעתה והלאה.
זה מה שקרה לי.
במשך השנים, הכאב המרכזי שלי התפצל להמון סוגים וביטויים שונים של מכאובים, נפשיים ופיזיים.
בכל השנים האלה הייתי מכונסת בעצמי.
גם התקופות בהן הייתי רועשת היו סוג של שתיקה, כי רעש הוא לא הקול האמיתי שלי.
אני מאמינה שכל עוד אדם לא מבטא את האמת שלו/ה, הוא למעשה שותק, בין אם בקול רם או בשקט.
מאז ספטמבר 2015 אני מרשה לעצמי לגעת באופן ישיר ולא מתפשר בפגיעה שסיכמה את כל חיי עד אליה, והגדירה את חיי ממנה והלאה.
אותה פגיעה, שהתפשטה בכל חלקי ואברי נפשי וגופי, שלחה גרורות והתמזגה בכל מי שאני.
כדי לפרק אותה נחוץ ניתוח כירורגי סבלני, מתמיד ואמיץ, ביד אוהבת ומכילה.
מזמן כבר הבנתי בראש, שכל אדם שעובר פגיעה טראומטית, ממשיך אחר כך לשחזר אותה בעצמו, גם כשהפגיעה הפעילה כבר נפסקה
השחזור הוא לא רצוני, אבל הוא מתרחש כל הזמן, בהקשרים שונים ומגוונים.
הפגיעה שחיה בתוכי הפכה להיות הפריזמה המרכזית דרכה חוויתי את החיים.
בפעם הראשונה עכשיו אני מרגישה שיש לי אפשרות לבחור אחרת.
להחזיר אותי לעצמי, לתת לפגיעה מקום פחות פעיל.
בצעדים קטנים אני מתחברת חזרה לישות יותר אותנטית ושלמה,
ומתחילה להרגיש רצון לחיות את השלמות הזאת ביום יום שלי.
זו תחושה חדשה ומרגשת.
ככה, בדיוק כשהקול שלי אבד הוא נתן לי הזדמנות למצוא אותו בחזרה במובן עמוק יותר...
כבר הרבה זמן לא קרה שהגעתי למצב שבמשך כמה ימים ממש לא יכולתי לדבר, ובוודאי שלא לשיר.
אבל מצד שני, אף פעם לפני כן לא עמדתי בסוף חופשת מחלה מול שלושים ומשהו ילדים שלכל אחד מהם יש מה להגיד...באותו הזמן.
לאבד את הקול זה תהליך מאד מעניין. אני שמה בצד רגע את התסכול, החרדה וכאבי הגרון.
כל התקשורת עם הסביבה ועם עצמי שונה. זה מאד מלמד.
הרבה אנשים מרגישים נבוכים כשמישהו שותק מולם. כל מי שתקשרתי אתו בימים האלה ענה לי בדיבור שקט, אפילו בלחש.
באמת גיליתי המון על עצמי ועל איך אני יכולה להיות שונה כשאני עם אחרים.
אבל החלק הכי מעניין הוא התהליך שקורה ביני לבין עצמי.
התחלתי עם הרבה שאלות כמו - למה לא שמרתי על עצמי? למה הגעתי למצב של קצה? מה מסמל בשבילי אובדן הקול?
חפרתי בעצמי והגיעה תובנה פשוטה ועדינה ומאד מתבקשת -
את הקול שלי איבדתי כבר לפני הרבה זמן, ביחד עם הרבה דברים אחרים שאבדו לי כשנפגעתי.
מתישהו הפסקתי לראות את זה, כי התרגלתי לחיות כך.
כשכאב מפסיק להיות אקוטי, והופך להיות כרוני, אנחנו מסתגלים, והרבה פעמים כבר לא מנסים לשנות, לרפא, להחלים.
אנחנו מפסיקים להאמין שזה אפשרי ומשוכנעים שזו המציאות, ואיתה נצטרך לחיות מעתה והלאה.
זה מה שקרה לי.
במשך השנים, הכאב המרכזי שלי התפצל להמון סוגים וביטויים שונים של מכאובים, נפשיים ופיזיים.
בכל השנים האלה הייתי מכונסת בעצמי.
גם התקופות בהן הייתי רועשת היו סוג של שתיקה, כי רעש הוא לא הקול האמיתי שלי.
אני מאמינה שכל עוד אדם לא מבטא את האמת שלו/ה, הוא למעשה שותק, בין אם בקול רם או בשקט.
מאז ספטמבר 2015 אני מרשה לעצמי לגעת באופן ישיר ולא מתפשר בפגיעה שסיכמה את כל חיי עד אליה, והגדירה את חיי ממנה והלאה.
אותה פגיעה, שהתפשטה בכל חלקי ואברי נפשי וגופי, שלחה גרורות והתמזגה בכל מי שאני.
כדי לפרק אותה נחוץ ניתוח כירורגי סבלני, מתמיד ואמיץ, ביד אוהבת ומכילה.
מזמן כבר הבנתי בראש, שכל אדם שעובר פגיעה טראומטית, ממשיך אחר כך לשחזר אותה בעצמו, גם כשהפגיעה הפעילה כבר נפסקה
השחזור הוא לא רצוני, אבל הוא מתרחש כל הזמן, בהקשרים שונים ומגוונים.
הפגיעה שחיה בתוכי הפכה להיות הפריזמה המרכזית דרכה חוויתי את החיים.
בפעם הראשונה עכשיו אני מרגישה שיש לי אפשרות לבחור אחרת.
להחזיר אותי לעצמי, לתת לפגיעה מקום פחות פעיל.
בצעדים קטנים אני מתחברת חזרה לישות יותר אותנטית ושלמה,
ומתחילה להרגיש רצון לחיות את השלמות הזאת ביום יום שלי.
זו תחושה חדשה ומרגשת.
ככה, בדיוק כשהקול שלי אבד הוא נתן לי הזדמנות למצוא אותו בחזרה במובן עמוק יותר...
