בפוסט הזה אני כותבת על שני מקרי הפגיעה הראשונים שעברתי.
במשך מספר שבועות התהפכתי עם עצמי בשאלה למה חשוב לי לפרסם את הפרטים? אולי זה רק מספק יצר מציצנות מסוים, או את המשיכה שלנו לזוועות?! יש לי בהחלט מה להפסיד כאן...
בכל זאת אני מרגישה ששווה לי לקחת את הסיכון הזה, כי יש חשיבות לדוגמא המפורטת. מילים כלליות לא מאפשרות הזדהות והבנה עמוקה של הדברים.
כשעברתי את הפגיעה הראשונה הייתי ילדה בת 4, משחקת עם חבורה של ילדים, באזור של מגרש הכדורסל.
בכל שבוע היינו צופים בסרט שהוקרן במושב, ובהשראתו היינו משחקים לאחר מכן.
בין הילדים היה נער בריון, ש'ניהל' את המשחק, וכולם סרו למרותו.
התפקיד שהוא נתן לי היה של 'האמא', ועם התפקיד הזה הוא סיפק לעצמו את ההצדקה להפריד אותי משאר החבורה. המקום שבו הוא החליט שיהיה 'הבית' היה נסתר מעיני הילדים שהיו במגרש.
היום אני יודעת שהוא בודד אותי מהחברים שלי, כדי שיוכל לעשות כרצונו,
אבל באופן שבו הוא הציג לי את זה, הוא נתן לי לחשוב שהתפקיד שלי ב'משחק' מיוחד.
למשך רגע אחד, קריטי, 'קניתי' את זה. כנראה שהייתי זקוקה לתשומת הלב.
והיה גם הפחד. פחדתי להתנתק מהחברים ולהישאר איתו לבד, אבל יותר פחדתי להתנגד לו.
בסתר הנקודה המבודדת הוא נגע בי, כמו שאבא נוגע באמא.
בסיום ה'משחק' הוא איים עלי שלא לספר לאף אחד "או ש..."
ובאמת לא סיפרתי.
אבל כבר לא הייתי אותה ילדה מקודם.
מילדה קלילה וצוחקת, הפכתי לכועסת ומסוגרת. התחלתי לדחוס את הרגשות עם אוכל.
לאף אחד בסביבתי לא הייתה פניות או יכולת לברר ולהבין שמשהו קרה, ואף ההפך. בעיני סביבתי הפכתי להיות הילדה הרעה, הלא נחמדה, המצוברחת.
המקרה עצמו נשאר מסוגר בתוכי, וכמו 'הכין' אותי לפעם הבאה...
אני אפילו לא יודעת איך בדיוק לכנות את הנער, שהפך את חיי לגיהינום כשהייתי רק בת 10.
אנחנו רגילים במקרים כאלה להשתמש במילים 'אונס' ו'תוקף', אבל המציאות יותר מורכבת.
אני חייבת להיות כנה ולכתוב את זה - מבחינת ההתנהגות שלו הוא היה נער נחמד.
לא תוקפני, לא אלים, גדול ממני בשנים בודדות, דתי שהולך ל'בני עקיבא'. והוא לא איים עלי בכלל.
אולי בגלל זה, כשהוא הזמין אותי להיפגש אתו לבד, לא חשדתי שיש כאן יותר מאשר מפגש תמים בין ילדה לנער.
כשהוא הוביל אותי לתוך הבניין הנטוש, כבר הבנתי שמשהו לא תקין, אבל לא באמת קלטתי מה קורה, והייתי משותקת. עדיין לא האמנתי שהוא יכול לרצות לעשות איתי דברים שרק 'הגדולים' עושים.
ואולי, הזיכרון המודחק של המקרה הראשון הביא חלק ממני להאמין שכך אמור לקרות.
שוב הייתי מבודדת, שוב מפוחדת.
הוא לא אמר לי מה הוא מתכוון לעשות, ולא שאל מה אני רוצה, אלא נתן לי הנחיות טכניות. כאילו בשבילו זה היה דבר רגיל ויומיומי.
תשכבי על הקרטון, תתפשטי...
הייתי קפואה. ההכרה שלי לא תפסה את זה.
באופן מכני פעלתי לפי ההנחיות שלו, בלי שום התנגדות. את הכאב בלעתי בשקט.
הזזתי את הראש הצידה, ורק רציתי שזה ייגמר כבר.
וכך הסתיימה הילדות שלי - על חתיכת קרטון, בבניין נטוש, בתוך דקות ספורות.
מעשה שאין להשיבו, ובלי שימוש באלימות.
על אף שהייתי בהלם גמור, בקושי מבינה מה קרה באותו רגע, כשתחושת גועל מציפה אותי, התלבשתי כאילו לא קרה כלום...
אני חושבת שהוא אפילו שאל אם אני בסדר, ועניתי שכן.
כמובן שלא הייתי בסדר. הייתי ילדה בת 10.
במשך מספר שבועות התהפכתי עם עצמי בשאלה למה חשוב לי לפרסם את הפרטים? אולי זה רק מספק יצר מציצנות מסוים, או את המשיכה שלנו לזוועות?! יש לי בהחלט מה להפסיד כאן...
בכל זאת אני מרגישה ששווה לי לקחת את הסיכון הזה, כי יש חשיבות לדוגמא המפורטת. מילים כלליות לא מאפשרות הזדהות והבנה עמוקה של הדברים.
כשעברתי את הפגיעה הראשונה הייתי ילדה בת 4, משחקת עם חבורה של ילדים, באזור של מגרש הכדורסל.
בכל שבוע היינו צופים בסרט שהוקרן במושב, ובהשראתו היינו משחקים לאחר מכן.
בין הילדים היה נער בריון, ש'ניהל' את המשחק, וכולם סרו למרותו.
התפקיד שהוא נתן לי היה של 'האמא', ועם התפקיד הזה הוא סיפק לעצמו את ההצדקה להפריד אותי משאר החבורה. המקום שבו הוא החליט שיהיה 'הבית' היה נסתר מעיני הילדים שהיו במגרש.
היום אני יודעת שהוא בודד אותי מהחברים שלי, כדי שיוכל לעשות כרצונו,
אבל באופן שבו הוא הציג לי את זה, הוא נתן לי לחשוב שהתפקיד שלי ב'משחק' מיוחד.
למשך רגע אחד, קריטי, 'קניתי' את זה. כנראה שהייתי זקוקה לתשומת הלב.
והיה גם הפחד. פחדתי להתנתק מהחברים ולהישאר איתו לבד, אבל יותר פחדתי להתנגד לו.
בסתר הנקודה המבודדת הוא נגע בי, כמו שאבא נוגע באמא.
בסיום ה'משחק' הוא איים עלי שלא לספר לאף אחד "או ש..."
ובאמת לא סיפרתי.
אבל כבר לא הייתי אותה ילדה מקודם.
מילדה קלילה וצוחקת, הפכתי לכועסת ומסוגרת. התחלתי לדחוס את הרגשות עם אוכל.
לאף אחד בסביבתי לא הייתה פניות או יכולת לברר ולהבין שמשהו קרה, ואף ההפך. בעיני סביבתי הפכתי להיות הילדה הרעה, הלא נחמדה, המצוברחת.
המקרה עצמו נשאר מסוגר בתוכי, וכמו 'הכין' אותי לפעם הבאה...
אני אפילו לא יודעת איך בדיוק לכנות את הנער, שהפך את חיי לגיהינום כשהייתי רק בת 10.
אנחנו רגילים במקרים כאלה להשתמש במילים 'אונס' ו'תוקף', אבל המציאות יותר מורכבת.
אני חייבת להיות כנה ולכתוב את זה - מבחינת ההתנהגות שלו הוא היה נער נחמד.
לא תוקפני, לא אלים, גדול ממני בשנים בודדות, דתי שהולך ל'בני עקיבא'. והוא לא איים עלי בכלל.
אולי בגלל זה, כשהוא הזמין אותי להיפגש אתו לבד, לא חשדתי שיש כאן יותר מאשר מפגש תמים בין ילדה לנער.
כשהוא הוביל אותי לתוך הבניין הנטוש, כבר הבנתי שמשהו לא תקין, אבל לא באמת קלטתי מה קורה, והייתי משותקת. עדיין לא האמנתי שהוא יכול לרצות לעשות איתי דברים שרק 'הגדולים' עושים.
ואולי, הזיכרון המודחק של המקרה הראשון הביא חלק ממני להאמין שכך אמור לקרות.
שוב הייתי מבודדת, שוב מפוחדת.
הוא לא אמר לי מה הוא מתכוון לעשות, ולא שאל מה אני רוצה, אלא נתן לי הנחיות טכניות. כאילו בשבילו זה היה דבר רגיל ויומיומי.
תשכבי על הקרטון, תתפשטי...
הייתי קפואה. ההכרה שלי לא תפסה את זה.
באופן מכני פעלתי לפי ההנחיות שלו, בלי שום התנגדות. את הכאב בלעתי בשקט.
הזזתי את הראש הצידה, ורק רציתי שזה ייגמר כבר.
וכך הסתיימה הילדות שלי - על חתיכת קרטון, בבניין נטוש, בתוך דקות ספורות.
מעשה שאין להשיבו, ובלי שימוש באלימות.
על אף שהייתי בהלם גמור, בקושי מבינה מה קרה באותו רגע, כשתחושת גועל מציפה אותי, התלבשתי כאילו לא קרה כלום...
אני חושבת שהוא אפילו שאל אם אני בסדר, ועניתי שכן.
כמובן שלא הייתי בסדר. הייתי ילדה בת 10.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה