בגיל 10 קרתה לי פגיעה מכוננת, אבל לא אחרונה.
הרבה נפגעות נחשפות לפגיעות חוזרות ונשנות, וחלק מזה קשור לעצם הפגיעות.
התוקף יודע לזהות כשמישהי פגיעה.
אבל לפעמים זה אפילו יותר פשוט מזה. לפעמים הם מכירים אחד את השני, כמו במקרה שלי.
רק עכשיו, כשאני כותבת את הדברים, אני קולטת שהם די בוודאות דיברו ביניהם.
עד עכשיו חשבתי שפשוט מזל רע הוביל לכך שנפגעתי כמה פעמים, אבל בעצם הכי הגיוני בעולם לשער,
שהראשון סיפר לשני ש'הלך לו' איתי, והשני החליט לנסות גם...
אני מתחלחלת רק מהמחשבה על איך השיחה הזו עשויה הייתה להתנהל.
אולי הוא אפילו סיפר לו שאני 'נותנת', כמו ששמעתי כל כך הרבה נערים מתבטאים.
וכך התחילה סדרה של מפגשים במקום עלוב נוסף, ואז הוא כבר דרש ממני דברים נוספים, שהגבירו עוד יותר את תחושת הגועל העצמית שלי.
הוא היה מאלה שמורידים ומעלים לך את הראש, כדי שהדברים יקרו בקצב שמתאים לו, ולא משנה איך את מרגישה.
יש איברים בגוף שלי, שעד היום מגיבים למה שקרה, והם או כואבים או מוגבלים בפעילות המוטורית שלהם.
עד היום יש לי דלקת קבועה במפרקי הירכיים, ורק לאחרונה מצאתי דרך להתחיל לשחרר את הלסת.
אחרי כמה מפגשים כאלה, כשכבר לא יכולתי לסבול את זה יותר, התחלתי להסתגר בבית.
הייתי מגיעה מבית הספר וסוגרת את עצמי בחדר, מפחדת מהרגע שהוא יבוא לחפש אותי.
והוא בא.
אמא שלי הייתה קוראת לי, ואני אמרתי שאני לא יוצאת.
בקול חביב היא הייתה שואלת אותי למה אני לא רוצה לראות אותו. הוא כזה נחמד, והוא כל הזמן מחפש אותך...
כל מה שהצלחתי לעשות היה לטרוק את דלת החדר שלי בפנים שלה.
הפיתרון היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה לעזוב את הבית. הרגשתי שאם אשאר שם אני אמות.
ביקשתי מאמא שלי להתחיל את כיתה ז' בקיבוץ או פנימיה.
היא בדקה בבויאר, ולא היה מקום, אז היא ביקשה ממני לחכות שנה נוספת.
שנה שלמה של התחבאות. שנה של סיוט שבה גם קיבלתי את המחזור, וכל היחס שלי לנשיות כבר היה שלילי כל כך, שזה היה דבר נוראי. לא הייתה שום שמחה בכך שעמדתי להפוך לאישה.
הלימודים שלי הידרדרו, האישיות שלי גם, והדפתי ריח רע. היו לי מעט מאד בגדים, ולא רציתי להתקלח.
זה שיקף את התחושה הפנימית שלי.
הילד שישב לידי אמר לי שאני מסריחה. זה היה שוק. זה היה משפיל, על אף שהוא בסך הכל היה כנה איתי. הוא לא היה מרושע...
ובכל זאת, בבית הספר היו כמה נקודות אור, כי התחלתי לנגן בקלרינט ושרתי, וגם כשלא למדתי הייתי תלמידה די טובה.
עדיין רוב הזמן הייתי מפוחדת, ומאד מאד בודדה.
עם החברה האחת שהייתה לי התחלנו לגנוב סיגריות מאמא שלה. בנוכחותה עשיתי לעצמי עגיל שלישי באוזן. לבד ובלי הרדמה.
לקראת סוף השנה אמא אמרה לי שעדיין אין מקום בבויאר, אבל הפעם החלטתי לא לוותר.
מדי פעם נפגשתי עם עובדת סוציאלית בחדרה. אשה נחמדה.
ביקשתי את עזרתה, והיא נתנה לי את הטפסים המתאימים כדי לפנות לעליית הנוער. נשאר רק להחתים את אמא שלי.
אמא הייתה מלאה בפחד מהעזיבה שלי. כמובן שהיא לא הייתה שותפה לסיבה המרכזית שבגללה רציתי לעזוב. מספיק היה לי להגיד לה שזה בגלל המצב בבית. זה ממילא גם מה שאמרתי לעובדת הסוציאלית...
לזכותה של אמא יאמר, שעל אף הפחדים שלה וחוסר הבנת הנסיבות, היא ראתה שאני נחושה, אפשרה לי את המעבר וסייעה לי בנסיעה לראיון לקיבוץ ורכישת הציוד שהייתי זקוקה לו.
אי אפשר באמת לדעת מה היה קורה אם הייתי נשארת בבית, אבל על אף שהדרך המשיכה להיות פתלתלה, עד היום אני מרגישה שחיי ניצלו עם המעבר הזה.
הרבה נפגעות נחשפות לפגיעות חוזרות ונשנות, וחלק מזה קשור לעצם הפגיעות.
התוקף יודע לזהות כשמישהי פגיעה.
אבל לפעמים זה אפילו יותר פשוט מזה. לפעמים הם מכירים אחד את השני, כמו במקרה שלי.
רק עכשיו, כשאני כותבת את הדברים, אני קולטת שהם די בוודאות דיברו ביניהם.
עד עכשיו חשבתי שפשוט מזל רע הוביל לכך שנפגעתי כמה פעמים, אבל בעצם הכי הגיוני בעולם לשער,
שהראשון סיפר לשני ש'הלך לו' איתי, והשני החליט לנסות גם...
אני מתחלחלת רק מהמחשבה על איך השיחה הזו עשויה הייתה להתנהל.
אולי הוא אפילו סיפר לו שאני 'נותנת', כמו ששמעתי כל כך הרבה נערים מתבטאים.
וכך התחילה סדרה של מפגשים במקום עלוב נוסף, ואז הוא כבר דרש ממני דברים נוספים, שהגבירו עוד יותר את תחושת הגועל העצמית שלי.
הוא היה מאלה שמורידים ומעלים לך את הראש, כדי שהדברים יקרו בקצב שמתאים לו, ולא משנה איך את מרגישה.
יש איברים בגוף שלי, שעד היום מגיבים למה שקרה, והם או כואבים או מוגבלים בפעילות המוטורית שלהם.
עד היום יש לי דלקת קבועה במפרקי הירכיים, ורק לאחרונה מצאתי דרך להתחיל לשחרר את הלסת.
אחרי כמה מפגשים כאלה, כשכבר לא יכולתי לסבול את זה יותר, התחלתי להסתגר בבית.
הייתי מגיעה מבית הספר וסוגרת את עצמי בחדר, מפחדת מהרגע שהוא יבוא לחפש אותי.
והוא בא.
אמא שלי הייתה קוראת לי, ואני אמרתי שאני לא יוצאת.
בקול חביב היא הייתה שואלת אותי למה אני לא רוצה לראות אותו. הוא כזה נחמד, והוא כל הזמן מחפש אותך...
כל מה שהצלחתי לעשות היה לטרוק את דלת החדר שלי בפנים שלה.
הפיתרון היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה לעזוב את הבית. הרגשתי שאם אשאר שם אני אמות.
ביקשתי מאמא שלי להתחיל את כיתה ז' בקיבוץ או פנימיה.
היא בדקה בבויאר, ולא היה מקום, אז היא ביקשה ממני לחכות שנה נוספת.
שנה שלמה של התחבאות. שנה של סיוט שבה גם קיבלתי את המחזור, וכל היחס שלי לנשיות כבר היה שלילי כל כך, שזה היה דבר נוראי. לא הייתה שום שמחה בכך שעמדתי להפוך לאישה.
הלימודים שלי הידרדרו, האישיות שלי גם, והדפתי ריח רע. היו לי מעט מאד בגדים, ולא רציתי להתקלח.
זה שיקף את התחושה הפנימית שלי.
הילד שישב לידי אמר לי שאני מסריחה. זה היה שוק. זה היה משפיל, על אף שהוא בסך הכל היה כנה איתי. הוא לא היה מרושע...
ובכל זאת, בבית הספר היו כמה נקודות אור, כי התחלתי לנגן בקלרינט ושרתי, וגם כשלא למדתי הייתי תלמידה די טובה.
עדיין רוב הזמן הייתי מפוחדת, ומאד מאד בודדה.
עם החברה האחת שהייתה לי התחלנו לגנוב סיגריות מאמא שלה. בנוכחותה עשיתי לעצמי עגיל שלישי באוזן. לבד ובלי הרדמה.
לקראת סוף השנה אמא אמרה לי שעדיין אין מקום בבויאר, אבל הפעם החלטתי לא לוותר.
מדי פעם נפגשתי עם עובדת סוציאלית בחדרה. אשה נחמדה.
ביקשתי את עזרתה, והיא נתנה לי את הטפסים המתאימים כדי לפנות לעליית הנוער. נשאר רק להחתים את אמא שלי.
אמא הייתה מלאה בפחד מהעזיבה שלי. כמובן שהיא לא הייתה שותפה לסיבה המרכזית שבגללה רציתי לעזוב. מספיק היה לי להגיד לה שזה בגלל המצב בבית. זה ממילא גם מה שאמרתי לעובדת הסוציאלית...
לזכותה של אמא יאמר, שעל אף הפחדים שלה וחוסר הבנת הנסיבות, היא ראתה שאני נחושה, אפשרה לי את המעבר וסייעה לי בנסיעה לראיון לקיבוץ ורכישת הציוד שהייתי זקוקה לו.
אי אפשר באמת לדעת מה היה קורה אם הייתי נשארת בבית, אבל על אף שהדרך המשיכה להיות פתלתלה, עד היום אני מרגישה שחיי ניצלו עם המעבר הזה.
