יום ראשון, 3 באפריל 2016

האם אירוע הופך לחסר משמעות כשאחריו קורים דברים קשים יותר?

בפוסטים הקודמים עשיתי קפיצה מהאירוע שהתרחש כשהייתי בת 4, לאירוע המטלטל של גיל 10.
רק עכשיו, כמה ימים אחרי שפרסמתי את הפוסט ההוא, חזרתי להיזכר באירוע שהתרחש כשהייתי בת 9.
עוד מעט יהיה ברור יותר למה דילגתי עליו, ואולי גם למה כל כך חשוב בעצם לספר גם אותו...

בבית הספר הייתה לי חברה מהעדה הפרסית. אני מציינת את זה באופן ספציפי, מכיוון שזה היה ממש אקזוטי מבחינתי.
הכל היה שם שונה מאצלנו. ריחות התבלינים, צבעי הבדים, האוכל, צורת הדיבור - כל אלה ריתקו אותי.
כולנו היינו עניים, גם הם, הבית היה מגובב וחשוך ורוב הזמן שיחקנו בחצר עם חפצים שמצאנו. בחצר היה גם מחסן.
לא מחסן פלסטיק של כתר, כמו שיש היום, אלא חדר מחסן, עם גג של אסבסט, כמו שהיה אז...

לחברתי היה אח גדול. לא זוכרת בן כמה, אבל משמעותית גדול יותר מאיתנו.
שמו היה שלמה.
פעם אחת שלמה ביקש ממני לבוא אתו למחסן, לעזור לו במשהו.
הלכתי אחריו ברצון. מה היה לי לחשוד?! הוא אח של החברה הטובה שלי.
בעיניים של מבוגר, הכיוון שאליו הסיפור הזה הולך די ברור,
אבל כילדה לא צפיתי את זה בכלל...
במחסן היו קופסאות ורהיטים, שנערמו לגובה,
והוא הצמיד אותי בעמידה לאחת הערמות האלה, והתחיל לגעת בי.
הייתי בהלם.
ביני לבין המשפחה היו יחסים מסוג מסוים, או כך היה נדמה לי.
פתאום הוא משנה את כיוון הזרימה,
למשהו לגמרי לא תמים, ומאד מפחיד.
אבל ההלם היה קצר. ידעתי שבחוץ יש אנשים,
אמרתי לו שאם הוא יעז להמשיך לגעת בי אני אצרח.
לשניה אחת הוא צחק, אבל אז התחלתי לצעוק,
והוא מיד עזב אותי ויצא מהמחסן....

נשארתי אחריו לעוד רגע אחד, לאסוף את עצמי.
רעדתי כולי, אבל יצאתי החוצה כאילו כלום לא קרה.
לחברה ששאלה אותי איפה הייתי הפטרתי איזה תירוץ ממולמל, ואמרתי שאני צריכה ללכת.
התחושה היא קצת כמו אחרי תאונת דרכים, מן תחושה של ערפול שאחרי התנגשות, בתוספת בחילה.

לא סיפרתי לאמא שלי. לה היו מספיק צרות, ואני התביישתי שקרה לי דבר כזה.

את מה שקרה לי שנתיים לאחר מכן אתם כבר יודעים, ואם לא - יכולים לקרוא פוסטים קודמים.
שאלתי את עצמי למה התגובה הזאת לא עמדה לצדי כשהתרחש האונס השקט והלא אלים ההוא.
אני יודעת להגיד שההבדל המשמעותי היה שבפעם השניה לא היו אנשים בקרבת מקום,
ולא ידעתי איך להציל את עצמי לבד.

בזיכרון שלי, המקרה הזה נדחק כחסר משמעות, ובסופו של דבר נשכח,
עד שסיפור דומה של מישהי אחרת הזכיר לי אותו.
ועכשיו אני מבקשת לתת לו מקום, לכבד אותו, ואת הילדה האמיצה שהייתי.

4 תגובות:

  1. ילדה אמיצה מאד !! בת תשע בת עשר בת ארבעים פלוס.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה רונה יקרה. לפעמים אני לא מרגישה את זה, אז תודה על התזכורת...

      מחק
  2. ואוו. אחותי האהובה, מחבקת בחום את הילדה ההיא, את המבוגר שאת,תוציאי הכל. תציפי. זה ג'יפה אבל אחרי זה בא הזיקוק.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה אהובה. כן, יש עוד לא מעט 'ג'יפה' שצריכה להכתב, אבל האמת היא שבחיים אני כבר מתחילה לחוש את הזיקוק. העבודה הזאת משתלמת. ותודה על העידוד והתמיכה המתמשכת שלך. אני מעריכה את זה עד אין סוף.

      מחק