יום שבת, 12 במרץ 2016

מה עשתה לי הכתיבה של הפוסט הקודם

במשך שנים ארוכות סיפרו לי על כוחה המרפא של הכתיבה, ואני לא יכולתי לכתוב.
הכתיבה הפחידה אותי כמו כל צורה אחרת של מגע עם מה שקרה לי.
כל תרבות הכתיבה נעלמה ממני, כולל פתקים ורשימות יומיומיות.

התחלתי לכתוב בסופו של דבר כדי לשתף. לא הייתה לי ציפייה מתהליך הכתיבה עצמו.

אבל כשכתבתי את הפוסט השלישי בבלוג שלי קרו לי שני דברים עוצמתיים.

האחד קשור לעצם ההנחה של הזיכרון על הדף.
עם סיום הכתיבה עברה בי מן תחושה של שלווה.
חקרתי את התחושה וגיליתי, שכל השנים בהן הסיפור של מה שקרה לי חזר שובו ושוב בראשי,
נשאתי אותו כמו יד זיכרון למה שהתרחש,
בתקווה שיום אחד ייעשה עמי צדק. כך בדיוק התנסחה המחשבה, לא ערכתי...
אני לא יודעת למה ציפיתי בדיוק, מי חשבתי שיוכל לגאול אותי או להציל אותי.
זו חייבת להיות מחשבה שהתחילה מאד קרוב למקרה עצמו, כי זו חשיבה ילדית -
לצפות ש'מישהו' יגלה, יערסל, יטפל, אולי אפילו יעניש את הפוגע....
ואז, כשהמילים נחו כך על הגיליון, הרגשתי שאין לי יותר צורך 'להחזיק' בזיכרון,
כי מעכשיו, גם אם הוא ישתנה בראשי, גם אם אשנה אותו ביוזמתי, ואפילו אם אשכח אותו,
הוא כתוב כפי שאני זוכרת שהתרחש במקור.
השחרור הזה פינה לי מקום בנפש למשהו חדש.

הדבר השני קשור למיקום של המקרה.
ב NLP מלמדים שכל אדם ממיין את העולם בצורה אחרת.
לפי אנשים, זמנים, מקומות.
הזיכרון שלי מאד מקוטע, והפרטים שלו עמומים ולא לגמרי נגישים לי,
אני משערת שהרבה מזה קשור להדחקה.
אבל מקומות נשמרים בזיכרון שלי בצורה חדה יחסית.
אפשר להגיד שאני ממיינת לפי מקום.
וככה אני זוכרת לפרטי פרטים את המקומות בהן התרחשו הזוועות של חיי.
אני זוכרת את התחושה שהבטון החשוף עשה לי, את הלכלוך ופסולת הבניין על רצפת הקומה השניה אליה עלינו,
את הקרטון עליו הוא הורה לי לשכב, שהיה מכוסה בשכבת אבק בניין.
העליבות הזו חדרה לנפשי וליוותה אותי במשך שנים ארוכות כל כך.
במקום שבו היה הבניין ההרוס נבנה בית חדש, אולי על בסיס אותו מבנה,
ובכל פעם שהייתי עוברת לידו זה היה נראה לי כמו איפור שבא לכסות מבנה רקוב.
אבל כשסיימתי לכתוב את הפוסט הרגשתי שחלק בתוכי סופסוף יצא מהבניין הזה,
ועברה מחשבה בראשי -
עכשיו אני יכולה להתחיל לבנות את הבית שלי.

תחושה אותנטית של התעוררות מילאה אותי באותו רגע.
זה מעודד אותי להמשיך לכתוב.

ואני מלאת הערכה ותודה כלפי כל מי שקורא/ת, מגיב/ה, משתף/ת



5 תגובות:

  1. אהובה,
    תמשיכי. יותר ממה שזה עושה לך אני מאמינה שזה עוזר לעוד מישהי או מישהו לשחרר, לנרמל רגשות, להחליט לכתוב.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה אהובה. ותודה לאל ששתי המטרות יכולות להתקיים ללא סתירה...

      מחק
  2. תגובה זו הוסרה על ידי מנהל הבלוג.

    השבמחק
  3. תודה גל, עכשיו שפרסמת את חוויותיך מכתיבת הפוסט השלישי אני יכולה לצטט אותך עם מראה מקום בבלוג. בימים הקודמים רשמתי את דברייך כמידע שנמסר לי בעל פה.

    השבמחק